משהו בסיגנון הנסיך הקטן

ישבתי וקראתי את התגובות של ברברוש, וסיפור קטן החל להיווצר לי בראש.

"הלכתי כבר יותר מידיי, רגליי ממשיכות ללכת מאליהן בלי תחושה, אולי זה בעצם בגלל הקור העז של השלג שיורד סביבי או שאולי זה כי אני סוחב לא רק את הגוף הזה ששייך לי, אלא את המחשבות והרגשות שלו שכבר מוחצים לי את הראש וגורמים ללב שלי לקרוס...אולי, זה בעצם סתם ההליכה, הלכתי כבר יותר מידיי או שאולי לא הלכתי עוד כלל ? הרי אני ממשיך ללכת..."

בנוף המושלג הזה של העיר הקטנה, צועדת לה דמות שחורה ממעילים וכובעים, נדמה שהיא קורסת ממשקלם של הבגדים ואולי זו הרוח שבגפה, אף אחד לא שם את ליבו לדמות הזו, היא צועדת בשקט והעיר ריקה, זהו לילה חורפי ואפשר לראות בכול חלון אור ואנשים יושבים יחדיו ומתחממים.

ו...נודה באמת, עושים הרבה יותר : הם צוחקים ומחייכים ונראים מאושרים. למעשה, לאף אחד מהם אין פנאי להבחין בדמות שבחוץ. כולם עסוקים בלהיות מאושרים ולהינות מהאור.

בחוץ, הדבר היחיד שנוגד את הלבן המת והקר של השלג הוא השחור המאיים של הלילה, אפילו כתמי האור הכתמתמים על השלג נראים מזוייפים, כאילו אם תסיט את מבטך מהם תראה שבעצם אין שם כלום סתם כתמים של מיץ שנשפך.

הדמות השחורה עשתה את דרכה בשלג ההולך והנהרם ובלילה ההולך והופך קר יותר...

פתאום היא נעצרה, מולה נעמדה דמות נוספת, חדשה כאילו הלילה עצמו הוליד אותה ברגע זה. היא לבשה שחור גם היא אך היא עמדה זקופה והביטה בדמות השחורה משיא גבוהה שהיה סה"כ גובה של ילדה רגילה בת 6.

במשך זמן רב הם פשוט הביטו זו בזו.

הגבר השחור והילדה השחורה, פסלים שקטים בלילה שחור ולבן.

הגבר השחור עדיין הרכין את ראשו בפני הרוח ולכן רק ראה את כפות רגלייה הקטנות של הילדה.

"גם את מהלכת כדי לשכוח ?" שאל.

הילדה לא הגיבה ורק הביטה בו במבט ממשוך שאותו כמובן לא ראה מאחר והסתכל רק אל כפות רגליה.

"היה לי...לא עדיין יש לי....הלב שלי שבור....אני לא חיי אני כמו רוח....הלכתי לחפש את המקום לשכב בו כדי למות לגמרי" אמר הדמות השחורה אולי לעצמו יותר מאשר לילדה.

שתיקה.

"פעם הייתי מאוהב, אבל האהבה הרגה אותי" הוא המשיך "האדם שאהבתי מזמן הלך ולא זרק לכיווני אפילו חיוך. בלעדיו החיים שלי ריקים מידיי מכדי לחיות אותם".

"אני יוצאת אל הבית עם החלונות הגדולים" אמרה הילדה בקול קל שנשמע כמו משהו חם וקל שהדמות השחורה שחכה כבר.

"ומה תמצאי שם ?" שאל הדמות השחורה.

"אני לא יודעת עדיין" היא השיבה "אבל יש שם חלונות גדולים ואור נשפך מהם החוצה והבית יפה כ"כ ואני תמיד שומעת מוזיקה כשאני עוברת על-ידיו" היא סיימה את המשפט בצחוק קליל.

"אז ?"

"אז ?" היא חזרה אחריו.

"מה יש באור ? הוא רק מדגיש את הכאב, הלילה והקור מטשטשים אותך גורמים לך להיות חלק ממשהו גדול יותר ואז כבר פחות כואב לך".

"אני יודעת" הייתה זו הצהרה משונה מפיה של ילדה קטנה.

"האור הוא האמת, הוא מכריח אותך להתמודד עם דברים שהיית רוצה לשכוח או לא להרגיש ועדיין...הוא גורם לך להיות חיי".

"מה יש בחיים האלה בלי הדברים שרוצים כ"כ ?"

"אני לא יודעת, אבל בגלל זה אני הולכת לבית עם החלונות הגדולים והמוארים, בגלל זה אני הולכת" היא אמרה בטון בטוח.

"טיילתי וביקרתי בהרבה מקומות, ראיתי דברים שאנשים אחרים עוברים על ידם מבלי לראותם כאילו הם לא שם, אבל אני יודעת שהם שם כי אני ראיתי אותם והם היו אמיתיים" היא אמרה באותו טון חמים.

לאט לאט החל הדמות השחורה להזדקף.

ככול שהוא הביט הילדה השחורה הוא גילה שהיא אינה שחורה לגרמי, היו לה כפפות אדומות וצעיף ירוק, היו לה פנים וורודות וזוג עיניים חומות והישער שהציץ מתחת לכובע הצבעוני שלה היה אדמדם.

"לכן...אני הולכת...אני רוצה להגיע אל הדברים האלה ולהפוך אותם למציאות" היא חייכה.

אז הוא הבין מה הקול שלה הזכיר לו, היו אלא קרני שמש חמימות.

עם הראש מורם הוא הביט סביבו וראה שהעיר הזו שונה מכול עיר אחרת...היו בה בתים שונים ומשונים וכול אחד היה אחר ואפילו האור בכול בית היה אחר.

"איפה אנחנו ? מהי העיר הזו ?".

"זו עיר ההזדמנויות, כול בית הוא עולם וכול עולם נולד מהזדמנות, אתה יכול להיכנס לכול אחד ולבחור איך יראו חייך. כול עוד אתה עומד פה בחוץ, שום דבר לא ישתנה, חייך ימשיכו להיות קרים וחשוכים ושום דבר בהם לא יקבל צבע. אבל, אתה יכול להיכנס לבית ולהתחמם באור ולראות לאן זה יוביל אותך" היא השיבה לו.

"כ"כ הרבה זמן הלכתי בחושך....אני לא יודע אם אני יכול להתמודד עם האור עכשיו...הפכתי ליצור של לילה" הוא אמר מרכין לאט לאט את ראשו ונופל לישיבה על השלג.

הילדה התקרבה אליו והחזיקה את ראשו ותוך כדי הרמתו היא נישקה אותו על הלחי.

"לחיות זה לא דבר קל, אף אחד לא באמת יודע מה הוא עושה, כולנו רק עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים ומקווים שזה יספיק, זה חייב להיות כי זה הכי טוב שנגיע אליו" היא אמרה מחזיקה את פניו בידייה.

"זו תחושה של מגע, של חום, כמה זמן שחכתי איך היא מרגישה" משהו חם החל לזרום במורד פניו, האם היו אלא דמעות ?

"בוא" היא הושיטה לו את ידה...

הוא היסס אבל הושיט לבסוף את ידו ויחדיו הם צעדו, הזוג המוזר הזה והכבר לא כ"כ שחור אל הבית עם החלונות המוארים.

העקבות שלהם החלו מתכסים בשלג והעבר איתם נעלם בזוהר של העתיד הבוהק והלא ידוע.