אני יכול

אחד הדברים שלמדתי הוא שלכול אדם יש את מה שמגדיר אותו, לכול אדם יש פגמים ומעלות שהופכות אותו למי שהוא.

אין לי חוש הומור מי יודע מה, אני לפעמיים מגמגם ולא יודע מה להגיד, אני יכול לדבר שטויות מוחלטות או לשתוק כמו מפגר.

לא תמיד אני מבין בכול מה שאנשים אומרים או מדברים עליהם, למשל אני שונא אקטואליה ואני לא מתחבר למיין סטרים של המוזיקה אז אין לי עם מי לחלוק את הדעות שלי על מוזיקה ומה שקורה בעולם בד"כ.

אני אוהב מוזיקה בשפות שונות, אני לא אוהב את ליידי גאגא או זמרים עכשווים אחרים בנמצאים במיין סטרים.

ככה שיוצא שהמון פעמיים אני מרגיש מאוד טיפש או מאוד ילדותי ולא מתאים לסביבה שלי, יש לי כמה חברים שגורמים לי להרגיש ככה במיוחד, אחד לא עושה את זה בקטע רע, הוא פשוט גאון הוא מבין כ"כ הרבה באומנות ובמוזיקה והוא מצחיק בטירוף ככה שאני פשוט באתגר מולו, חבר אחר פשוט גורם לי הרבה פעמיים להרגיש שאנחנו לא באותה רמה ואצלו זה פחות נסלח מהחבר האחר.

אני יודע שיש לי את האיכויות שלי, תחומי העניין שלי והחוזקות שלי אבל אני מרגיש שהם לא עומדים מול החוזקות של אחרים או שפשוט הם לא מתאימים 'לזירה' שאני נמצא בה.

אתמול דיברתי עם חבר שבלי ע' הרע עבר המון בחיים שלו, הוא מבוגר ממני בשנתיים ויש לו מספיק צלקות נפשיות וסיפורי חיים לכתוב ספר כבר בגילו ועכשיו הוא עושה מעשה כדי לשפר את החיים שלו ולמצוא את עצמו ואני, אני שבמקום להגיד כול הכבוד או משהו מתחיל לתמוך, כי זה הדבר היחיד שאני טוב בו, לתמוך ולהקשיב ולהיות חבר משענת...הוא אפילו לא ביקש/הצטרך את זה וכבר התחלתי לברבר.

ועדיין, קלטתי את זה, אני משנה את עצמי כמה פעמים שארצה כדי למצוא את האיזון, אני לא צריך להיות כול הזמן טישו שמוכן לספוג את הדמעות של אחרים ועדיין.

אמרתי לו שאני מרגיש ככה והוא מייד צעק עליי שאני חיי בסרט ושאסור לי לדבר ככה איתו כי זה שקר, פשוט לפני שהפכנו לחברים הקשר היה דיי חד צדדי, אפילו דוחה מצידי, דיי הצקתי לו הרבה עד שהוא התפוצץ עליי ודיברנו מדי פעם אחר כך אבל הייתה הפסקה בדיבור.

בצדק, הרי הכרנו בצבא ולא התחברנו אז והוא השתחרר בערך חמישה חודשים אחרי שהתגייסתי אז לא היה בינינו קשר, הוספתי אותו בפייסבוק כי היו לו תמונות שלי, לאט לאט התפתח קשר והתחזק ועכשיו כשהוא עוזב לחו"ל אני מרגיש עצב וגעגועים בגלל זה.

בקיצור הפוסט הוא על הכישרון שלי, אני יודע לתמוך ולהיות שם אבל מסתבר שאני יכול לעשות עוד כ"כ הרבה...אני יכול.

בנוגע לאהבה שלי (כי אי אפשר בלי להזכיר אותו בפוסט ;) הוא כזה טפיל !), אנחנו במצב מעניין, הרגשות שלי מאוד קפואים פתאום, רדומים יהיה יותר נכון להגיד, אני עדיין מצפה ומחכה לדבר איתו אבל זה הרבה יותר חלש. אני לא מבין את זה כ"כ, כול עוד יש לי קשר איתו הוא נסבל ואם אין לי קשר אני לא יכול בלעדיו ? מוזר...

ניסיתי להתקשר אליו היום הטלפון היה כבוי, ישר אני מתחיל : הוא בטח שוכב עם מישהו עכשיו !

יש לו נטייה להסתובב בלי מטען והסוללה שלו תמיד נגמרת מהר, זה לא אומר כלום ועדיין זה הדבר הראשון שחשבתי עליו, זה עצוב, הוא לא חייב לי כלום והוא לא משיב לי אהבה אז למה אכפת לי כ"כ שהוא נמצא עם מישהו שהוא לא אני ואפילו זה כבר לא מציק לי כמו פעם.

מעניין לאן נגיע ? לאחרונה אני שומע הרבה הרבה משפטים בסיגנון אם תרצה זה יקרה או אם תאמין זה יגיע...האם זה סימן ?

אני לא יודע אם אנחנו בכלל מתאימים לחיות ביחד כבר אין לי מושג מימנו אני כבר לא בטוח בכלום אני לא בטוח שאני אוהב אותו אפילו יותר.

הלוואי שהייתה דרך לבחון את הרגשות שלי כדי להבין אותם, אני מניח שווידוי הוא בלתי נמנע אבל זה יקרה רק כאשר אני אהיה בטוח שהחברות שלנו לא תהרס בגלל זה...כי כמה שקשה איתו זה עדיף על להיות בלעדיו